דפי הנצחה

"היא סבלה כאב?" שאלתי את ילדיה של אורה, כשנודע לי
שאורה נפטרה ממחלתה. "היא סבלה כאבים קשים, אבל חששה יותר לאבד שליטה עם משככי
הכאבים, והעדיפה לכאוב... " - ענו לי.

נדמה לי שהמשפט הזה מדייק את אופייה של אורה אותה הכרנו:
נחושה, מנהלת את חייה לפי התוכנית שקבעה, אינה נרתעת מקושי, ממאמץ ומעבודה
קשה. והתוכנית -  הייתה לחיות עד גיל מאה! לכן היא נלחמה עד הרגע
האחרון בעקשנות, באומץ ובאופטימיות – בגידול הסרטני, שהתפרץ פתאום ושיבש הכול, עד
שלא יכלה עוד, ונכנעה.

שישה ימים בדיוק אחרי יום הולדתה ה86. 

אורה הדרה שפלן  - אלמוזלינו,
נולדה בשנת 1939 בבית החולים "העמק" שבעפולה. ילדותה ונעוריה עברו
בקיבוץ חפציבה, אותו ייסד אביה, אהרון שפלן, ביחד עם חבריו לחלוציות ולחזון. אורה
גדלה בלינה המשותפת, כשהוריה – אהרון ובת שבע – ליוו אותה בדרכם הצנועה והמסורה,
לצד אחֶיהָ: בנימין ז״ל ואחותה תמר, שתיבדל לחיים ארוכים.

מילדותה ניכרו בה הסקרנות והשובבות, כיאה לג'ינג'ית אמיתית,
"תַפּוּזָה" כפי שכינו אותה אצלנו בקיבוץ. ואכן, האופי הג'ינג'י ליווה
אותה בכל מהלך חייה.  

היא אהבה את הטבע ואת חיי הקיבוץ, הייתה תלמידה טובה, חרוצה
ואוהבת דעת, וגם נערה ספורטיבית, ומלאת חיות.

היא הייתה בת 16 בלבד, כשהעזה לצאת למסע מיוחד של שלושה
חודשים להולנד, מעין מסע שורשים שנועד להכיר את משפחתה של אמה, שחיה בהולנד. זו
הייתה חוויה שעיצבה את אופייה העצמאי והפתוח לעולם, והיוותה מענה לסקרנותה, ולרצון
שלה להכיר תרבויות ואנשים חדשים.

בשנות נעוריה קיבלה את
המצלמה הראשונה שלה, והצילום הפך לתחביב רציני. סידור אלבומים של לופה מצילומיה - היה
השלב המתקדם יותר בתחביב זה, כשהטכנולוגיה איפשרה זאת, ואורה, שלא נרתעה מחידושים
טכנולוגיים – נתפסה לזה בהתלהבות.

ובכלל, אורה אהבה ללמוד. היה לה חשוב לרכוש השכלה ולהרחיב
אופקים. היא האמינה שידע הוא כוח.

בצבא שירתה כבַּקָרית בחיל האוויר, שירות אותו אהבה מאוד.
השנים הללו עיצבו בה אחריות, משמעת פנימית ויכולת לראות את התמונה הרחבה.

את עוזי פגשה כאשר שניהם גויסו לפעילות מפלגתית בירושלים. בין
שני הצעירים חדורי המודעות הפוליטית נרקם קשר חזק ועמוק, של חברוּת, אידיאליזם
ואהבה גדולה. בשנת 1965 נישאו, ולאחר מכן נולדו חמשת ילדיהם: איריס, ענבל, הדס, ארז ודותן (שגם אצלם
נראה כי החיידק הפוליטי מפעפע בדם – והם מנציגי נתיב הל"ה הקבועים והמתמידים
בהפגנות, מאז המחאה ועד היום).

לאורך שנים ארוכות עבדה אורה כמנהלת חשבונות. היא השקיעה
בעבודתה מסירות, הקפדה ודיוק, ומצאה בה עניין וסיפוק.

גם האהבה לקיבוץ ליוותה אותה כל חייה. חיי הקיבוץ היו הקרקע
הפורייה לשורשיה העמוקים, וערכי הקיבוץ, אותם ינקה מלידתה, טבועים בדמה. היא הייתה
מעורבת בנעשה, והביעה דעתה ללא חשש בנושאים שעל סדר היום.

בגיל 70 פרשה לפנסיה, אחרי חיים מלאי עשייה, ולראשונה יכלה
להקדיש את זמנה יותר לעצמה, לביתה, למשפחתה, אליה נוספו בחלוף השנים עוד חמישה
נכדים.

בשלב זה פתחה אורה פרק חדש בחייה. היא אהבה לשמוע הרצאות,
להעשיר את הידע ולהשביע את הסקרנות שליוותה אותה תמיד.

גם המטבח הביתי היה עבורה מקום של יצירה ואהבה, והיא נהנתה
לבשל .

לצד זאת מצאה זמן לבלות עם הקרובים לה, ובמיוחד אהבה לטייל –
בארץ ובחו"ל, לגלות מקומות חדשים, נופים, תרבויות וריחות.

עוזי ואורה היו מהזוגות ה"בלתי נפרדים", שותפי אמת
לחיים יחד, בקיבוץ נתיב הל"ה, עד לפטירתו של עוזי, לפני כשנה וחצי.

אחרי שעוזי נפטר, נדמה
היה שהתאוששה. כדרכה, לא הותירה מקום לרגשנוּת-יתר וניסתה לחזור לחיים כמיטב יכולתה. פעילה במועדון הוותיקים, דוהרת
בקלנועית לכל מקום אחרי שהפסיקה לנהוג, דואגת לצרכיה, שומרת על עצמאותה בכל הכוח.

ביום השנה לעוזי, כשהתכנסה
כל המשפחה, עוד נראה היה שהכול בסדר, ושהחיים חוזרים אט-אט למסלולם. אך אז התפרץ
הגידול הסרטני בעוצמה, והיה מהיר ואלים.

אורה התמודדה באומץ ובנחישות עם המחלה. האמינה בכל ליבה
שתצליח להבריא, ושעוד מחכות לה  שנים רבות.
אך למרות האופטימיות, וכוח החיים העז המאפיין אותה, התדרדר מצבה  בשבועות האחרונים, וכמה ימים לאחר יום הולדתה, בתאריך
יום הנישואים שלה, נפרדה מן העולם בסגירת מעגל דייקנית.

אורה הייתה דמות של יושר, חריצות ורציונליות. מקצועה כמנהלת
חשבונות, הלם אותה מאד.

היא האמינה בדרך הישרה, באמירת אמת ובחיים מתוך מצפון נקי.
בעבודתה, במשפחתה ובמעורבותה בקיבוץ, בלטו מסירותה הרבה, הסדר והדיוק שבהם התנהלה.

היא היוותה עבור ילדיה ונכדיה דוגמה חיה לערכים אלו, והם
ימשיכו ללוות אותם כמצפן אישי ומוסרי. כך הותירה אחריה מורשת:  של אמת, עבודה וראיית עולם מפוכחת ואופטימית.

נתיב הל"ה 28.8.2025