דפי הנצחה

ציפק'ה הראל

תולדות חיים

ציפק'ה נולדה בכפר
סבא, ב30 לאוקטובר 1937. בת בכורה להוריה, שעלו מפולין כמה שנים קודם לכן, חלק
מאותם צעירים יהודיים ציוניים שראו את הנולד, ועזבו בעוד מועד את אירופה, הגשימו
את החלום הציוני, והיו לנצר שנותר ממשפחותיהם, שנרצחו בשואה.

בכפר סבא הייתה
חניכת הנוער העובד, גאה ומסורה, אולם בי"ב היא ונורית חברתה הצטרפו אל תנועת
המחנות העולים, אל גרעין "מרחבים", וזאת, למען האמת, כפי שציפק'ה סיפרה,
לא בעקבות שינוי אידיאולוגיה -  אלא בעקבות
המדריך החתיך שהיה במחנה רעננה, ושבה את ליבן...

כך הגיעה ציפק'ה
להגשמה בנתיב הל"ה, וכך, במסגרת הגרעין – הייתה לבת זוגו של דודו, וב1959,
בחתונה משולשת, כלומר 3 זוגות במכה אחת, עם הרבה שמחה וגם חיסכון מבורך בהוצאות
הקיבוץ הקטן, בהופעת בכורה של הרבי מישעי, שמאז חיתן דורות רבים כאן - נישאו דודו
וציפק'ה הלפרין, לימים הראל, כדת משה וישראל...

ציפק'ה היתה מורה
ומחנכת, המחנכת של כיתות הקיבוץ הראשונות – הכיתה שלי – "אלון", ואחרינו
"שקד", "אורן" ו"גפן-ערבה".

חמש שנים רצופות
ומשמעותיות, מכיתה ג-ז – היא הייתה המחנכת שלנו, כיתת "אלון", מחזור
הילדים השני של נתיב הל"ה. איתנו התחילה דרכה, כבוגרת סמינר צעירה, נלהבת, חדורת אמונה וספוגת ערכים,
גדושה יצירתיות. הלימוד היה חוויתי ומרתק: יום אפריקה, יום האדם הקדמון, מסע סביב
העולם ו"ביקורים" דמיוניים אך מעמיקים, בהודו, סין, יפן, ואפילו נֶפַּאל
וּבּוּּטָאן – שאני יודעת את שמותיהן רק בזכות השיעורים של ציפקה. ולצד זה -
החשיבות לשפה העברית, לקריאת ספרים, ללימוד ניבים ופתגמים שספגנו מדי שבוע, והנה,
עובדה: "גירסא דינקותא אינה נשכחת..." וכמובן, הטבע: הטיול השבועי
לגבעות סביב הקיבוץ, בו הכרנו והבחנו בין קיסוסית קוצנית לזלזלת הקנוקנות, בין חרצית
לסביון ולקחוון, בין הגדילן לברקן, וקישטנו את מדף פינת הטבע שבכיתה בענפי
החרחבינה התכולה. הידע הבוטני שספגו כל תלמידיה היה חלק מאהבתה שלה לטבע, לצומח
ולפורח, לציפורי ארץ ישראל ולטיולים בכלל.

לאחר שנולדו ארבעת
ילדיה – בעז, רֹתֶם, דלית ונירי, יצאה המשפחה לשליחות משרד החוץ, במסגרת ייצוא ידע
חקלאי – לבוליביה ופרו. בשנתיים האלו חגגה ציפק'ה את החוויה המיוחדת, את החיים
המשפחתיים שלא במסגרת החברה הקיבוצית, ובעיקר – ללא הלינה המשותפת שמעולם לא
האמינה בה. כאן עשתה רישיון נהיגה שהקנה לה עצמאות נוספת, טיילה ונהנתה מאירוח של
ישראלים, חבר'ה מהקיבוץ, מוצ'לרים – תופעה שרק התחילה, ששמחו למצוא בית חם בדרום
היבשת. את שתי שנות השליחות קינחו בטיול ארוך, דרך מרכז אמריקה, ארה"ב ומשם
למזרח: יפן, תאילנד ואפילו אירן.

לאחר שובה מהשליחות
היא חזרה להיות מחנכת לכיתת "גפן-ערבה", ולאחר מכן ניהלה מספר שנים את
בית הספר הקיבוצי כאן.

ב1988 יצאה המשפחה
שוב לשנת שליחות, הפעם בארה"ב, לתקופת
שנה, שהסתיימה באסון  הטרגי, כשדודו נפטר
בפתאומיות בעת הטיסה.

ציפק'ה חזרה לבדה
הביתה, אלמנה צעירה ומוּכַּת הלם, לחיים שצריכה הייתה לבנותם מחדש. בסופו של דבר
התחילה קריירה חדשה, אך לא רחוקה במהותה, ועברה לחינוך מבוגרים, להוראת עברית באולפנים,
מתמחה בהוראה ב"אולפן ב'" לבעלי מקצוע, ובעיקר לרופאים. היא אהבה את עבודתה ונהנתה מהשינוי
המקצועי, ובצחוק הייתה אומרת "תלמיד נשאר לעולם תלמיד, לא משנה מה גילו וכמה
תארים אקדמיים צבר – הוא לא רוצה שיעורי בית ושמח משעה חופשית"... במהלך תקופה
זו גם התנתקה קצת מהקיבוץ, גרה בבת ים בדירה של המשפחה, קנתה רכב לעצמה והייתה
עצמאית, כפי שאהבה.

כשיצאה לפנסיה,
בגיל 65 – הייתה מאושרת מהחופש שנפל בחלקה: למדה, רקדה – ריקודי עם וריקודים
יוונים, הייתה צרכנית תרבות נלהבת ואשת ספר. ולא פחות חשוב – משוטטת בין ילדיה
ונכדיה ברחבי הארץ, מחיפה ועד אילת.

השנים האחרונות לא
היטיבו עמה. תקופת הקורונה, הבדידות שנכפתה על כולנו בסגרים הממושכים -  דרדרה את מצבה.

נרצה לזכור אותה
כפי שהייתה בימיה הטובים:

ציפק'ה, אישה
דעתנית, יצירתית, חכמה ועצמאית, וגם ביקורתית לא מעט... אחת שלא הולכת בתלם.
אימא-לביאה שנלחמה בהחלטות הקיבוץ, למרות תפקידה כמחנכת והצורך להוות דוגמה – לא
ויתרה על זכותה כאם על ילדיה, ולאחר שנולדה נירי לקחה אליה את שלוש הבנות (בעז כבר
היה גדול מדי) פינתה להן את חדר השינה ועשתה אותו חדר ילדים, בעוד היא ודודו עברו
לסלון – וכל זאת לקול צקצוק השפתיים של החברה כולה, כמעט...

ציפקה, אוהבת
הספרות והשירה, כותבת הפזמונים של נתיב הל"ה, בחרוז ובקצב, המלווים עד היום
את חגי המשק ומסיבות בר המצווה וחג המחזור.

ציפק'ה – אשת תרבות
וחגים, חלק בלתי נפרד ממעגל הרוקדים ריקודי עם באינספור מסיבות.

ציפק'ה – המורה:
בכתב ידה העגול, הברור, וה"מורתי" , מעלה ומביימת הצגות וטקסים, מַחייה את סיפורי התנך
בדרמה יוצרת, משרישה את אהבת הטבע בתלמידיה.

אתמול, בשעת בוקר
מאוחרת, נדם ליבה של ציפק'ה. בביתה, בחטף, נפרדה מן העולם.

נזכור אותך בטוב.

יהי זכרך ברוך.  

נתיב הל"ה,
16.3.23