דפי הנצחה

כתבה: אמא (עדה גדון)

הזיכרונות צפים ועולים כל הזמן.

הייתי בת 21 כשנולדת ואבא – בן 22. סיימנו את השירות הצבאי, התחתנו
ועברנו מגבעת-ברנר לנתיב-הל"ה כעזרה לקיבוצים צעירים.

אחרי שנה כבר היינו הורים לתינוק צרחן ואני לא כל כך ידעתי מה
עושים עם זה... למזלי בקיבוץ יש מטפלת, יש בית ילדים וישנן אימהות עם ניסיון.

ולמדתי... מתינוק שעיר כמו קוף (לדבריך) נעשית תינוק יפה וילד יפה,
שלא פעם שאלתי את עצמי איך לאבא ולי יש כזה ילד.

 כשהתחלת לדבר החלפת את האות ריש בלמד ואת השפה שלך דיברו גם שאר
הילדים בקבוצה וכשאתה כבר דיברת נכון הם עוד המשיכו לדבר בשפתך.

עד גיל 3 לא הסכמת לנסוע, לא באוטו ולא בטרקטור, וכשניסינו היית
צורח עד לב השמיים (זה לא סותר את זה שבילוי אחה"צ היה על הטרקטורים
והמכוניות ברחבי הקיבוץ ואתה כמובן עם ההגה ביד).

מה שקרה הוא, שפשוט לא נסעת לשום מקום, וכשנסענו לבקר את המשפחה
בגבעת ברנר מפעם לפעם, נשארת עם המטפלת.

כשהיית בן 4 התחפשת בפורים לטייס ואמרת: "כל שנה בפורים אתחפש
לטייס עד שאהיה גדול ואהיה טייס ממש".

אך בפורים הבא כבר התחפשת לשוטר ולא הבנת למה המכוניות בכביש לא
עוצרות כשאתה מרים את היד.

ועוד... היית ילד אמיץ שמטפס הכי גבוה על העץ שליד הגן, ומתנדנד
גבוה כמה שאפשר בנדנדה וכשירדת ממנה היית לא פעם מקיא. ולימים כשהלכת לטייס לא
הבנתי איך זה מסתדר עם הילד שהיה מקיא אחרי שהתנדנד בנדנדה.

והשנים עוברות והמשפחה מתרחבת , נולד לך אח – עומר ואחר כך - טלי
ואחרונה – דפנה. ומצעירותך, כבן בכור לקחת אחריות, עזרת וחינכת.

 כשאתה בבית הספר היסודי פה בנתיב-הל"ה, הגיע מורה למוסיקה
מקיבוץ נען לבחון את כל הילדים ולהמליץ על כלי נגינה למוכשרים לכך. המורה בחן אותך
ומאוד התרשם וההמלצה שלו הייתה – כינור.

כשעומר נכנס להיבחן המורה אמר שאם זה אח של ניר אז אין מה לבחון
אותו, הוא בטח גם מוכשר.

סוף הסיפור שכדור – סל עניין אותך הרבה יותר ובכלל לא נראה לך
עניין הכינור (וכידוע זה חיכה לדור הבא).

 כשהיה עליכם לבחור ענף בו תעבדו כל יום אחרי הלימודים, בחרת לעבוד
עם אבא בחשמליה. שניכם הייתם מאוד מרוצים. אני זוכרת יום אחד כשחזרת בצהריים מקופת
חולים, אמרתי לך שאתה לא חייב ללכת לעבוד. התשובה שלך הייתה: "אמא, אני אוהב
לעבוד, זה לא עונש בשבילי".

לאחר מספר שנים גם עומר הצטרף אליכם, אהבתי לראות אתכם יחד – כשאבא
מסביר מה ואיך לעשות ואתם מבצעים.

 כתה ט' בתיכון בגבעת-ברנר, לשם נסעתם כל בוקר וחזרתם אחר הצהריים.
מלחמת יום כיפור. שנה לא פשוטה והלימודים לא בראש מעיינך. לקראת סוף השנה אבא ואני
מוזמנים לבית הספר לשמוע תלונות עליך. אבא אומר לך שלבית הספר בגללך הוא לא יבוא
עוד פעם. אם אתה לא רוצה ללמוד תבוא לעבוד אתו בחשמליה ויקבל אותך בשמחה.

זה עזר, התחלת ללמוד ברצינות ובהמשך אהבת מאוד ללמוד ואהבת את בית
הספר.

 האהבה לטייס חזרה אליך כשטסתם במסגרת הגדנ"ע לאחד הבסיסים
בדרום. כשחזרת הודעת לנו שאתה הולך לקורס טייס.

לקראת סוף כיתה יב' עברת ניתוח ברגל שגרם לך לנכות זמנית, החלטת
לדחות את הגיוס בשנה כדי שתוכל ללכת לקורס טייס ובינתיים יצאת לשנת שירות. נשארו
לנו מכתבים מאותה תקופה. אהבת לכתוב ועם טלי ממש התכתבת.

ניר, לא שלא האמנתי שתגמור את הקורס ותהיה טייס, החשש שלי היה, מה
יקרה לך אם תודח, ולכן הזכרתי מדי פעם שישנה האופציה הזו ושתהיה מוכן גם לאפשרות
כזאת.

אבא עוד זכה לראותך טייס. כמה שהוא היה גאה בך, וכמובן גם אני,
אהבנו אותך וסמכנו עליך היית גאוות המשפחה המורחבת כולה.

 אתה ואילנית חברים מגיל צעיר וזה כל כך התאים. מההתחלה הייתה לנו
תחושה שזה לתמיד. ובאמת, איזו זוגיות הייתה לכם, איזה פרגון. מרחב המחייה שנתתם
האחד לשני והביחד הכל כך צמוד. ראיתי בכם דוגמא לאיך צריך לחיות כזוג וכמשפחה.

והילדים המקסימים שלכם זיו, יאיר, נועם ועדי. וגל שהצטרפה. כל אחד
עם הייחוד שלו, אך מאוד קשורים בקשר המשפחתי.

 ניר,  השארת לנו משפחה נהדרת, שמתרחבת...

אבל תחסר כל כך לכולנו,

כל כך תחסר לי.