דפי הנצחה

חגי אייזנברג: נולד
ב31 ביולי, 1936. נפטר ב31 ביולי, 2019.

ממש ככה. אחרי שחגג
את יום ההולדת ה83, מוקף בבני המשפחה, ובנכדות שהספיקו להגיע אתמול מחו"ל,
במיטה על המרפסת הצופה אל העמק, נפרד מכולם, נרדם, ותם.

תם חוט חייו בסגירת
מעגל מדויקת, באהבה שלמה, וגדולה, בחיבוק חם.

כי זה היה חגי.
אוהב אדם, ואהוב על כולם.

כשהכנו את תערוכת
הצילומים שלו, מתנת הפרידה שהענקנו לו, כקיבוץ, והוא העניק לנו לאורך כמעט 70 שנה –
חשבתי פתאום שלחגי לא היו בקיבוץ אויבים, לא היו לו שונאים, לא היו שומרי טינה,
כעסנים, כמו שצובר לו כל אדם בחייו, ובטח בחברה הקיבוצית שלנו, בה היו חיינו כה
מעורבים זה בזה.

איש תם וישר. צחקן,
שמח, ומשמח.

אפילו בבית החולים,
בשנים האחרונות, כשהיה מגיע לטיפולים במחלקה האונקולוגית, הוגדר כ"הפתעת
המחלקה", היה מגיע לבדו, מתבדח עם האחיות, צוחק עם כולם, מקבל את הטיפול
וחוזר הביתה בכוחות עצמו, פשוט ונוח, לא
עושה עניין...

חגי נולד בתל אביב,
למשפחת פועלים, הילד השישי במשפחה, בן הזקונים. כל אחיו נשאו גן למחלת כליות, והוא
היחיד שנולד בריא: תינוק גדול, וחזק, שהתפתח יפה, ולא העסיק את אמו בטיפול ובדאגה,
כמו חמשת אחיו.

בגלל המחלה
התורשתית נפטרו כולם בגיל צעיר יחסית, 50-60 פלוס, וחגי נותר "יתום"
במובנה הרחב של המילה. כך היה אומר בגעגועים, ומשמח את אחייניו הרבים, שהוא נותר
הדוד היחיד עבורם.

חגי הילד למד בבית
ספר "דוגמה", שרוב תלמידיו באו ממשפחות מהמעמד הכלכלי הגבוה, באותם ימים.

פעם, אחרי אירוע בו
לגלגו עליו הילדים על שהגיע לשיעור ההתעמלות ללא נעלי ספורט, כמו כולם, אלא בנעלים
גבוהות שתפר לו אביו במו ידיו – הגיע האב לבית הספר ו"עשה לילדים שיעור"
על הערכה לדברים שאנשים עושים בעצמם. ה"שיעור" הזה הצליח לשנות את יחס
הילדים אליו, והיה עבור חגי "שיעור לחיים".

בגיל צעיר הצטרף חגי
לתנועת המחנות העולים, שהפכה להיות מרכז עולמו. שם גילה כישרון בציור, בריקוע
נחושת, ותרם ל"מחנה" בזוג ידים טובות. (אפשר לומר שהייתה זו תחילתו של
העיסוק באמנות, שהתמקד בסופו של דבר לצילום, אהבת חייו, תחביב אותו התחיל כשקיבל
את המצלמה הראשונה, אחרי שחרורו מהצבא).

ב1948, כשחגי היה
בן 12 נהרג אביו בהפגזה על תל אביב. אחיו הגדולים יצאו לעבודה ועזרו בפרנסת
המשפחה, והאם הצליחה לשלוח את חגי, ואת אחיו אפרים ללימודי תיכון, בבית הספר
המקצועי של חיל האוויר, בחיפה.

למרות המרחק מתל
אביב, המשיך חגי הנער את הקשר עם המחנות העולים, בילה את כל חופשותיו עם הקבוצה
שהחלה להתגבש לגרעין "מרחבים", המיועד לממש את החלום: הגשמה בקיבוץ נתיב
הל"ה.

בתום השירות הצבאי
בנח"ל, התחיל חגי את חייו המקצועיים בקיבוץ כרפתן, עבודה שאהב עד מאד.

אחר כך הקים את
הממיינת, בית האריזה ובית הקירור, וריכז את הענף מספר שנים.

בין לבין מילא גם תפקיד
של מרכז עבודה – תפקיד שחוייב לקבל, בניגוד לרצונו, ובכל זאת בסופו הסכים לבקשת
הקיבוץ להמשיך עוד שנה נוספת, צו התנועה...

פרק חיים מיוחד
ומשמעותי היה השליחות בניו יורק, עם כל המשפחה. חגי היה בן 40 בדיוק, והשנתיים היו
נפלאות, כשחגי נהנה מעבודתו החינוכית הציונית כשליח, אבל לא פחות  מהטיולים המשפחתיים בנופי אמריקה, בסופי שבוע.
חגי צילם שם המון, וארגזי השקופיות עדיין מחכים לנו...

כשחזר מהשליחות
הרגיש מחוייבות גדולה לקיבוץ, והסכים להיכנס לעבוד בלול, למרות שמאד לא אהב את
העבודה הזו.

לאחר מספר שנים
בלול – עבר לעבוד בתנה תעשיות, במחלקת הרכש, ומאוחר יותר כמידען, עד שהחליט כי
התפקיד אינו נחוץ יותר, בעידן בו המידע כל כך חופשי ונגיש, ופרש לפנסיה סביב גיל
70.

שנות הפנסיה, העשור
האחרון לחייו – היו שנים טובות לכל המשפחה. חגי התמסר לשימור החומר העצום שצבר
בשנות הצילום, ובמקביל פתח ערוץ חדש, ביחד עם גילה - בצילום הוידיאו, שגם בו
התמקצע ואותו אהב.

בזכות ההפרטה,
פתאום היה אפשר לנסוע לבת עדה, לחו"ל, "מתי שרוצים" בלי בקשות
ואישורים מהקיבוץ. חגי וגילה טיילו, בילו, ו"עשו חיים" בכייף.  

למרות המחלה,
שהתגלתה לפני 7 שנים, הטיפולים הצליחו להאריך את חייו של חגי בבריאות סבירה,
ובאיכות חיים טובה.

לפני כשנה התבשר כי
אין עוד טעם בטיפולים. הקנאביס התגלה כאמצעי יעיל, ותרם עוד חודשים טובים ויפים לחייו.

לפני כשבועיים, חזר
מאשפוז בהדסה, אחרי אפיזודה של דלקת ריאות, והחליט שלא לשוב לשם עוד.

הוספיס הבית, עם
ד"ר גדעון ליפשיץ והאחות עשירה – היו הפתרון הנכון. הם שסייעו לו, בצורה
יוצאת מן הכלל, לעבור את הימים האלו, מחובק במשפחה ובחברים, ולזכות ביחד של שמחה
וצחוק, עד הרגע האחרון ממש.

אתמול בערב, חגגה
המשפחה את יום הולדתו, חגי היה במיטבו, חיוני ומחייך. "מיה" צעק בקול
גדול כשגילה שאף היא הגיעה לבית, וצחק עם כולם.

כשהגיע הלילה שכב
במיטה על המרפסת, החזיק בידיהם של יקיריו, ולא הרפה שעה ארוכה, שוקע בתרדמה. עד
שחדל לנשום.

נתיב הל"ה,
1.8.19