דפי הנצחה

אבי נולד ב1946,
לפני 74 שנים. הוא גדל בעיר תל אביב, שם למד בבית הספר היסודי יהודה המכבי ובתיכון
עירוני ד'. ב1954 עברה המשפחה לרמת החיל.

אבי, הנער הצעיר
הצטרף לתנועת המחנות העולים, שהפכה במהרה להיות מרכז עולמו, המצפן והכיוון של חייו.

לנתיב הל"ה
הגיע כבר בכיתה י"א, לחודש של מחנה עבודה – ובסוף י"ב – לתקופת
השל"ת המוקדם. בשירות הצבאי במסגרת הנח"ל, בחיל הצנחנים – אבי הפך לחובש
קרבי, מקצוע בו שירת, במלוא מובנה של המילה, בכל לבו – גם בשירות המילואים התכוף
אליו נקרא והתייצב תמיד, במלחמות ובתקופות שביניהן, וגם בקיבוץ, כגיבוי לצוות
המרפאה.

הגשת עזרה לפצועים,
לחולים, לנפגעים, והצלת חיים, כִּפְשוּטַה – היו חלק מחייו, וגם מרכיב באופיו.

אבי - קודם כל רפתן!
מימיו הראשונים בקיבוץ, הייתה הרפת בֵּיתוֹ המקצועי, אותה אהב בלי די, גאה בבגדי
העבודה הכחולים (לא פחות מאשר בחולצה הכחולה של המחנות העולים), במגפי הגומי
השחורים המבוססים בבוץ, בריח הזבל ניחוח חציר...!  טופח על כתפה של פרה אהובה, מלטף בריכוז עטין
גדוש ונפוח מחלב – אולי צריך אנטיביוטיקה?  לעולם לא מתעייף מתורנויות החליבה המאומצות, מהעבודה הפיזית "מְחַיָית הנפשות",
עבורו.

הפוגות מהרפת עשה
רק לצורך מילוי התפקידים בקיבוץ: שלוש פעמים נבחר להיות מזכיר הקיבוץ. בתקופת
המשבר של 1987 הקים את צוות ההיערכות החדשה, שפעל לשינוי אורחות חיים בקיבוץ,
ולמרות שאמונתו הבסיסית הייתה נטועה ב"קיבוץ תמיד" – איפשר את הדיון
הציבורי והשינויים שנעשו באותו זמן. לאחר התפטרות המזכירות באמצע שנות ה90 –
התגייס למלא את התפקיד בפעם השלישית, והמשיך בו תקופה נוספת – כיוון שלא נמצא לו
מחליף. כי כזה היה אבי – לא מוותר, לא נוטש, דבק בעקרונות, מתייצב למשימה.

אך לא פחות מאיש
המשק החקלאי, העובד החרוץ והמסור – היה אבי איש חינוך ותרבות. מְרַכֵּז תרבות פעיל
ותוסס, מוביל ומעורב בכל חג. ומה נעשה עכשיו בערב שירה בציבור?... ואיך יהיה עוד
פעם ליל סדר קיבוצי, בלי אבי שלוקח את המיקרופון ביד אחת, ובקבוק היין ביד השנייה –
ובמלוא גרונו מוביל את הקהל: "מה יפים הלילות... בכנען...הו! "

פרויקט חברת הנוער
"צבר" – היה התפקיד החינוכי הגדול שלקח ביחד עם איל, והרים אותו באותה
חריצות, מסירות ותחושת שליחות, שהדביקו את כל הקיבוץ אחריו.

כי החינוך, מאז ימי
תנועת הנוער – הוא הוא "צו התנועה" עבורו. ואבי יישם את הערכים עליהם
גדל בכל מעשיו.

כשפנה לאקדמיה, גם
כאן לא הסתפק בתואר ראשון בהיסטוריה והפך לד"ר אבי אהרונסון, כשנושא מחקרו –
כמובן – תנועת המחנות העולים. שני ספרים כתב בנושא, שהיה מהות חייו, ואותו בחר
לחקור. 

לימים, אבי מרכז את
וועדת החינוך של התק"צ, ואחרי פרישתו לגמלאות – גם את מערכת הגיל הרך בקיבוץ.
אך את ייעודו החינוכי הוא מממש בגיל השלישי באופן ישיר ומיוחד - כמורה לחקלאות
בבתי ספר באזור, במסגרת קרן קרב. המגע החינוכי הבלתי אמצעי עם הילדים, דווקא בגיל
השלישי,  גרם לו לאושר ולסיפוק רב, והוא
הצליח מאד גם בתפקיד הזה.

אמרנו הרבה, ועוד
לא אמרנו הכול, אך יותר מכול: אבי איש המשפחה.

אסתר, זיכרונה
לברכה, הגיעה לקיבוץ במסגרת חברת נוער מנחשולים, לגרעין האלה ו', ואבי – גרעין ד'
שזה עתה השתחרר מצה"ל – חיזר אחריה
בלהט, בנחישות והתמדה – שהצליחו להביאה אליו, ולחתונה  - מיד אחרי מלחמת ששת הימים. 4 לידות ו5 ילדים
משותפים: תומר, יריב, ואחריהם היריון בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הלידה המפתיעה של
התאומות – עדי וענבר, כשאבי היה במילואים, ולקינוח – אסף, בן הזקונים של המשפחה.  

אבי, אבא חם ועוטף,
שותף מלא בהורות, אבא פעיל, משתובב, מצחיק - מפעיל את כל הגן בהשכבה במשחק
"ים יבשה", לשמחת לב ההורים האחרים, עם כל הלב, וכל הגוף, וכל הנשמה.
הנשמה הגדולה, השְֹמֵחָה, והטובה שהייתה בו.

אבא, סבא –
אבי, חברנו הטוב: "מי האיש החפץ
חיים, אוהב ימים, אוהב ימים, לראות טוב".